סליחה ממי?

״האדם מחפש משמעות״ אמר ויקטור פרנקל.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני שם מחפשת משמעות, בכל האי-בהירות ולאט לאט, לאט לאט מתחילים ניצוצות של הכרה להביא למשמעות עם נוכחות.

איך? כי אני מתעמקת.

אני לא נותנת לדברים לחלוף על פני סתם כך..

אני נוברת פנימה עד שמקבלת תשובות. התשובות שמצאתי קירבו אותי לעצמי ולגעת במעמקים שבתוך נפשי. בהתאם לכך גם המידות שלי התחדדו והתפלשו להם.

כשאני בהשתדלות להיות בחשיבה הכרתית על המחשבה שלי, על בחירת מילותי ומעשי, כשאני מתעמקת במודעות פנימה, כך אני עולה גם בדרגות הרוחניות מעלה; לאור המחשבה ההכרתית, חיי גם מתעצבים להם וניהיים לי יותר בהירים. ההקשבה היא לעצמי, במעמקי נפשי. וכך המידות שלי נעשות יותר טהורות, מדויקות, ושקולות יותר..

יותר ממה? יותר מהמידות שלי אתמול.

אני יכולה להשוות את עצמי רק למי שהייתי אתמול. היחס ביני לבין עצמי היום והשאיפה למי שאני בוחרת במודע להיות מחר.

בהתבוננות על הדרך שאני עושה, זה מרגיש לי כמו פלטה של צבעים שיש בה שחור, ולבן וחמישים גוונים של אפור.. אני מדמיינת תנועה של מכחול מהצבע השחור, במובן של החושך, והחוסר ידיעה אל דרך מגוונת באפורים שונים שמוליכים להתבהרות ולקבלת תשובות של המהות האמיתית. שם אני מפלסת את דרכי בשאיפה אל האור הלבן, הטהור, והזך ובנחישות של להתחדש לי כל בוקר במשמעות רוחנית מתעלה שבה הסליחה לעצמי וגם לאחר, מתקיימת עמוק ברחשי ליבי.

שיהיה צום בתדר עמוק פנימי ומשמעותי

נ.ב לא אשכח את ההרגשה שחוויתי בהופעה של נקמת הטרקטור עם הקטע של ״אדון סליחות״- מנגינה שנגעה בעומק הנשמה ושם נזכרתי בדיוק מי אני.

https://www.youtube.com/watch?v=bxcgBUqmxX0&list=RDbxcgBUqmxX0&index=2